על קרבה, אחריות והמסגרת שמחזיקה את הקשר בין מורה לתלמיד

 

בשבוע שעבר נסענו, בעלי ואני, לטוסקנה כדי להשתתף בחתונתם של תלמידתי לשעבר טליה ג’ינוגלי ובחיר ליבה, היימיש.

הייתי כבר בחתונות של כמה מתלמידותיי לאורך השנים, ובכל פעם מחדש אני מופתעת מעוצמת ההתרגשות.

עם טליה עברתי דרך ארוכה במיוחד.

היא הגיעה אליי בגיל 12 ולמדה איתי עד גיל 16. ליוויתי אותה בשנים משמעותיות מאוד בהתפתחות הקולית והמוזיקלית שלה והכנתי אותה לקראת המשך לימודים מקצועיים בתחום מחזות הזמר בלונדון.

התרגשתי כשהוריה החליטו לחזור לגור בלונדון כדי לאפשר לה להמשיך להתפתח ולהתמקצע. שמחתי לשמוע על הצלחתה בלימודים ועל תחילת דרכה על הבמה, ואחר כך על דרכה כמורה לפיתוח קול.

פגשתי אותה ואת היימיש בלונדון. עקבתי מרחוק אחרי השינוי הגדול שעשתה בחייה כשהספורט הפך לחלק מרכזי מהם והיא הפכה גם למאמנת כושר.

ואני זוכרת את השיחה שבה שניהם התקשרו לספר לי שהם מתחתנים ולהזמין אותנו לחתונה.

אבל לא רק על חתונה ועל קשר שנמשך לאורך שנים רציתי לכתוב.

כי היחסים שלי עם טליה לא תמיד היו פשוטים.

למעשה, טליה הייתה אחת התלמידות שלימדו אותי משהו חשוב מאוד על עצמי כמורה.

היא לימדה אותי שאני זקוקה לגבולות.

מהו בעצם גבול ביחסים שבין מורה לתלמיד?

כשאנחנו שומעים את המילה “גבולות”, קל לחשוב על ריחוק.

לא להיות קרובה מדי. לא להיות מעורבת מדי. לא להכניס רגשות לתוך היחסים.

אבל היום אני חושבת על גבולות בצורה אחרת.

גבול מקצועי אינו חומה שמפרידה ביני לבין התלמיד.

הוא עוזר לי להבין מי אני בתוך מערכת היחסים הזאת, מה התפקיד שלי, על מה אני אחראית ומה אינו באחריותי.

והוא גם מאפשר לתלמיד לדעת למה הוא יכול לצפות ממני.

גבולות אינם מתקיימים רק ברגעים דרמטיים שבהם צריך לומר לתלמיד “לא”.

למעשה, הם נמצאים בסטודיו מהרגע הראשון.

אנחנו קובעים מתי השיעור מתחיל ומתי הוא מסתיים. מה מחירו. מה קורה במקרה של ביטול או איחור. לפעמים אנחנו מגדירים מראש תקופת לימודים או התחייבות הדדית.

אבל יש גם גבולות שאינם כתובים ביומן או במחירון.

מה התפקיד שלי כמורה ומה התפקיד של התלמיד? על מה אני אחראית ועל מה הוא אחראי? כמה אני זמינה מחוץ לשיעור? ומה קורה כאשר תלמיד אינו מתאמן, אינו מתקדם או אינו עושה את הדברים שעליהם הסכמנו?

דווקא הבהירות הזאת יכולה ליצור ביטחון.

גבול ברור אינו רק משהו שמגן על המורה מפני דרישות מוגזמות. הוא מאפשר גם לתלמיד לדעת איפה הוא נמצא, מה הוא יכול לצפות ממני ומה אני מצפה ממנו.

ואולי משום כך אני חושבת היום על גבולות פחות כעל חומה ויותר כעל מסגרת שמחזיקה את מערכת היחסים.

אפשר להיות מורה חמה, אוהבת, אמפתית ומעורבת מאוד ועדיין להחזיק גבול.

אולי אפילו להפך. דווקא משום שאכפת לנו כל כך מהתלמידים שלנו, אנחנו זקוקים לגבולות.

קרל רוג’רס והקשר שמאפשר לאדם לצמוח

אחד האנשים שהשפיעו מאוד על החשיבה הפסיכולוגית בהקשר למערכות יחסים מסייעות, היה הפסיכולוג קרל רוג’רס.

רוג’רס דיבר על שלוש איכויות מרכזיות ביחסים שמאפשרים צמיחה: אמפתיה, קבלה חיובית בלתי מותנית ואותנטיות.

הרעיון הזה מדבר אליי מאוד כמורה.

אני רוצה שהתלמיד שמולי ירגיש שאני באמת מנסה להבין את החוויה שלו.

אני רוצה שהוא ירגיש שהערך שלו בעיניי אינו תלוי בשאלה אם הצליח היום להגיע לצליל מסוים, אם התאמן מספיק השבוע או אם האודישן שלו הצליח.

ואני רוצה להיות נוכחת בקשר כאדם אמיתי ולא להסתתר מאחורי תפקיד של “המורה שיודעת הכול”.

אבל דווקא כאן עולה שאלה מעניינת:

אם אני אמפתית, מקבלת ואותנטית, איפה עובר הגבול?

בעיניי, אין כאן סתירה.

קבלה אינה אומרת שאין ציפיות.

אמפתיה אינה אומרת שאני לוקחת על עצמי את רגשותיו של התלמיד.

קרבה אינה חברות.

ואותנטיות אינה אומרת שאני צריכה לחלוק עם התלמיד כל מה שאני מרגישה או חושבת.

היחסים יכולים להיות חמים מאוד ועדיין להישאר יחסים שבהם לכל אחד מאיתנו יש תפקיד אחר.

ויש גם כוח בתוך מערכת היחסים הזאת

יש עוד דבר שקל לשכוח כשאנחנו מלמדים אחד על אחד לאורך שנים.

מערכת היחסים בין מורה לתלמיד אינה סימטרית לחלוטין.

התלמיד מגיע אלינו כדי ללמוד משהו שאנחנו אמורים לדעת יותר ממנו. אנחנו מעריכים, מתקנים, בוחרים רפרטואר, מציעים כיוונים ולעיתים משפיעים על החלטות מקצועיות ואישיות משמעותיות.

כשמדובר בתלמיד צעיר, כפי שטליה הייתה כשהגיעה אליי, האחריות הזאת גדולה אפילו יותר.

ולכן גבולות אינם רק עניין של נוחות אישית של המורה.

הם חלק מהאחריות שלנו.

התלמידים שמלמדים אותנו להיות מורים

אני לא רוצה לספר כאן את הפרטים האישיים של מה שהתרחש ביני לבין טליה כנערה. הם שייכים לה ולי.

אבל אני יכולה לספר מה אני למדתי.

הבנתי שלא מספיק להיות מורה שאכפת לה.

לא מספיק לרצות מאוד שתלמיד יצליח.

ולא כל נתינה היא בהכרח הדבר שהתלמיד זקוק לו.

לפעמים צריך לומר לא.

לפעמים צריך להגדיר מה מקובל בשיעור ומה לא.

לפעמים צריך להחזיר לתלמיד אחריות ששייכת לו.

לפעמים צריך לאפשר לו לכעוס עלינו.

ולפעמים הגבול שאנחנו מציבים ברגע מסוים הוא דווקא חלק מהיכולת שלנו להמשיך להחזיק את הקשר לאורך זמן.

אני לא בטוחה שידעתי את כל זה כשפגשתי את טליה בת ה-12.

אני יודעת את זה היום.

ומה קורה לגבול כשהשיעורים מסתיימים?

אולי הדבר היפה ביותר עבורי בסיפור הזה הוא שהקשר המקצועי הסתיים לפני שנים רבות, אבל הקשר האנושי לא נעלם איתו.

הוא השתנה.

התלמידה בת ה-12 הפכה לאישה בוגרת, לאשת מקצוע, ובשבוע שעבר גם לכלה.

ואני יכולתי לעמוד שם בטוסקנה, להסתכל עליה ועל היימיש ולשמוח בשמחתם כמעט כאילו אני חלק מהמשפחה.

אולי זאת גם דרך לחשוב על גבולות.

גבול טוב אינו בהכרח משהו שמרחיק אנשים זה מזה.

לפעמים הוא המסגרת שמאפשרת למערכת יחסים להיות נכונה בזמן מסוים, להשתנות כשמגיע הזמן, ואפילו להישאר משמעותית שנים אחר כך.

בשנים האחרונות מסקרן אותי יותר ויותר מה מתרחש מתחת לפני השטח של ההוראה.

לא רק איזה תרגיל נתנו ואיך הפקנו את הצליל, אלא מה קורה בתוך מערכת היחסים שבין שני האנשים שנמצאים בחדר.

איפה מתחילה ונגמרת האחריות שלי?

מתי אכפתיות הופכת למעורבות יתר?

איך אומרים “לא” בלי לפגוע בקשר?

האם מותר למורה לכעוס?

כמה מעצמי נכון להביא לתוך השיעור?

ומה קורה כשהתלמיד הופך במשך השנים לאדם יקר בחיינו?

אני מגלה שגבולות אינם שוליים של ההוראה.

הם חלק מהמרחב שמאפשר לה להתקיים.

השאלות האלה הן גם חלק מהעבודה שאני עושה עם מורים במסגרת הליווי הפדגוגי האישי. למי שרוצה לקרוא עוד על התהליך מוזמן/ת להכנס כאן