על העולם הרגשי של הוראת הקול

כשאנחנו מדברים על הוראת פיתוח קול, אנחנו רגילים לדבר על מה שקורה בתוך השיעור: תרגילים, נשימה, רגיסטרים, מנעד, רפרטואר, סגנון, ביצוע.

אבל ככל שאני מלמדת יותר, מסקרן אותי דווקא מה שקורה מתחת לפני השטח.

אני חושבת על התנועות ה”תת קרקעיות” שמתקיימות בתוך מערכת היחסים שבין מורה לתלמיד. רגשות, ציפיות, פחדים, תחושת אחריות, צורך להצליח, תסכול, ספק עצמי. כל אלה אינם בהכרח מדוברים, אבל הם יכולים להשפיע מאוד על ההחלטות שאנחנו מקבלים כמורים ועל מה שמתרחש בשיעור.

כשהתלמיד לא מתקדם

היו תקופות במהלך שנות ההוראה שלי שבהן פקפקתי ביכולות שלי כמורה.

לימדתי, היו לי תלמידים שהתקדמו והצלחות ששמחתי בהן מאוד, ובכל זאת היו גם תלמידים ומצבים שהשאירו אותי עם שאלות שלא ידעתי תמיד לפתור.

ולא היה מי שיסתכל על ההוראה שלי ויעזור לי להתבונן בה.

בתחום הוראת פיתוח הקול, סופרוויז’ן עדיין אינו חלק מובן מאליו מהחיים המקצועיים. מורים רבים מסיימים את הכשרתם ויוצאים לעבוד בסטודיו. חלקם ממשיכים ללמוד, קוראים, משתלמים ומשתתפים בקורסים, ולעיתים גם זוכים לסופרוויז’ן כחלק מתכנית הכשרה.

אבל את רוב העבודה שלנו אנחנו עושים לבד.

אף אחד אינו יושב איתנו בשיעור. אף אחד אינו רואה את עשרות ההחלטות הקטנות שאנחנו מקבלים בזמן אמת. וכשתלמיד אינו מתקדם כפי שקיווינו, לא תמיד יש מישהו שאפשר לחשוב איתו על מה שקורה.

ידע הוא חיוני. אבל לפעמים הוא לא כל הסיפור

בתקופות שבהן הרגשתי פחות בטוחה בהוראה שלי, פניתי ללימודים.

וזו הייתה אחת ההחלטות החשובות שעשיתי בהתפתחות המקצועית שלי.

קורסים, השתלמויות, מורים שפגשתי בדרך, קריאה ומחקר הרחיבו את ההבנה שלי, נתנו לי כלים חדשים ושינו באופן משמעותי את הדרך שבה אני מלמדת.

אני מאמינה עד היום שלמידה מתמשכת ורכישת ידע הן חלק בלתי נפרד מהמקצוע שלנו.

אבל עם השנים גיליתי עוד משהו:

רכישת ידע והתפתחות כמורה אינן בדיוק אותו הדבר.

לפעמים אנחנו יודעות הרבה, ובכל זאת ניצבות מול תלמיד ולא בטוחות מה לעשות.

לפעמים יש לנו ארגז מלא בתרגילים, אבל אנחנו מתקשות לבחור מתוכו את הדבר הנכון לאדם המסוים שנמצא מולנו.

ולפעמים השאלה שאנחנו צריכות לשאול בכלל אינה “איזה תרגיל חסר לי?”

אולי השאלה היא: מה אני שומעת כאן? מה אני רואה? למה בחרתי דווקא בתרגיל הזה? למה אני ממשיכה איתו כשהוא אינו עובד? מה קורה לי מול התלמיד הזה? ולמה אני מרגישה שאני חייבת למצוא עבורו פתרון?

וכאן נמצא בעיניי רובד נוסף של ההתפתחות המקצועית.

לא במקום רכישת ידע, אלא לצדה.

מרחב שבו אנחנו לא רק לומדות עוד, אלא גם חושבות על ההוראה שלנו.

מקום שבו אפשר להביא תלמיד שמאתגר אותנו, החלטה שאנחנו מתלבטות לגביה או תחושת תקיעות, ולהתבונן בהם יחד עם עוד זוג עיניים ואוזניים מקצועיות.

זה המקום שבו ידע, ניסיון ורפלקציה מתחילים להתחבר.

כשההצלחה של התלמיד הופכת להצלחה שלי

עם השנים הבנתי שחלק מחוסר הביטחון שחוויתי לא נבע מכך שלא ידעתי מספיק.

חלק ממנו היה קשור לבדידות מקצועית.

אבל מתחתיה הסתתרה אצלי גם הנחה נוספת.

הרגשתי, גם אם לא תמיד ניסחתי זאת לעצמי, שההצלחה של התלמידים שלי והמידה שבה הם מתקדמים קשורות ישירות אליי.

כשהם הצליחו, גם אני הצלחתי והרגשתי בעננים.

כשהם נתקעו או נכשלו, משהו בי הרגיש שגם אני נכשלתי.

וזו יכולה להיות מלכודת לא פשוטה למורה.

כי כאשר ההתקדמות של התלמיד הופכת למדד לערך המקצועי שלנו, אנחנו עלולים להתחיל לעבוד קשה יותר ממנו. להחליף שוב ושוב תרגילים. להסביר עוד פעם. לחפש עוד שיטה. לדחוף, להתאכזב, לנסות להציל או להתחיל לפקפק בעצמנו.

וכל זה יכול לקרות דווקא מתוך אכפתיות גדולה ורצון אמיתי לעזור.

אז על מה אני כן אחראית?

היום התפקיד שלי כמורה ברור לי הרבה יותר.

האחריות שלי היא להקשיב היטב. להתבונן. לאבחן כמיטב יכולתי. להראות לתלמיד דרך ולהעלות את רמת המודעות שלו למה שהוא עושה.

אני אחראית לבחור תרגילים שמתאימים למטרות הקוליות שלו, לשנות כיוון כשמשהו אינו עובד, לעזור לו למצוא רפרטואר מתאים, לשאול שאלות ולהמשיך ללמוד בעצמי.

אבל אני לא יכולה לעשות את הדרך במקומו.

אני לא יכולה להתאמן במקומו.

אני לא יכולה ליצור עבורו משמעת אימון.

אני לא יכולה להעז במקומו וללכת לאודישן שהוא מפחד ממנו.

ואני לא יכולה להפסיק במקומו התנהגויות שמחבלות בדרך למטרות שהוא עצמו רוצה להשיג.

ההבנה הזאת אינה מסירה ממני אחריות מקצועית. להפך.

היא מאפשרת לי לקחת אחריות מלאה על מה שבאמת נמצא בתחום האחריות שלי, מבלי לקחת על עצמי את מה ששייך לתלמיד.

וכאן מתחילים להתבהר גם הגבולות המקצועיים.

לא רק מה אנחנו מלמדים, אלא מה קורה לנו כשאנחנו מלמדים

בשנים האחרונות אני מוצאת את עצמי מתעניינת יותר ויותר בשאלות האלה.

מה קורה למורה כשהתלמיד לא מתקדם?

מה מתעורר בנו כשאיננו מצליחים לפתור בעיה?

מה גורם לנו להרגיש שאנחנו צריכים “להציל” תלמיד?

איך הצורך שלנו להיות מורים טובים משפיע לפעמים על ההחלטות שאנחנו מקבלים?

ואיך אפשר להיות אמפתיים ומעורבים מאוד בתהליך של תלמיד, ובאותה עת לשמור על גבולות מקצועיים ועל ההבנה שהדרך היא שלו?

בקרוב אני מתחילה ללמוד Counselling Skills for Teachers, וכבר בקריאה של חומרי ההכנה לקורס אני פוגשת מושגים ורעיונות שנותנים לי שפה נוספת לשאלות שמעסיקות אותי כבר שנים.

אני רוצה להקדיש כאן סדרת מאמרים לעולם הזה.

לא רק לטכניקה שאנחנו מלמדים, אלא למורה שמלמד אותה.

לאחריות, לבדידות מקצועית, לגבולות, לתסכול, לצורך להציל, לביטחון ולחוסר ביטחון, וגם למערכת היחסים המורכבת והמרתקת שנוצרת בין מורה לתלמיד.

כי התפתחות מקצועית אינה רק השאלה כמה אנחנו יודעים.

היא גם השאלה מה אנחנו מצליחים לעשות עם הידע שלנו בתוך המפגש החי עם התלמיד.

ולפעמים, כשהשיעור תקוע, אנחנו מחפשים את התרגיל הבא.

אבל לא תמיד חסר לנו עוד תרגיל.

לפעמים כדאי לעצור לרגע ולבדוק מה רוחש מתחת לפני השטח.
מעניין אותי לשמוע איפה הפוסט הזה פוגש אתכם

השאלות האלה הן גם חלק מהעבודה שאני עושה עם מורים במסגרת הליווי הפדגוגי האישי. למי שרוצה לקרוא עוד על התהליך,
מוזמן להכנס כאן לקישור

ליווי אישי למורות ולמורים לפיתוח קול