בשנים שבהן הופעתי המון, הקדשתי מחשבה רבה לדברי הקישור בין השירים. לפעמים השקעתי בהם כמעט כמו בשירים עצמם. רק .השבוע, בזמן שישבתי בקהל במועדון ג’אז בקיוטו, נזכרתי למה
בכל מקום חדש שאנחנו מגיעים אליו אנחנו מחפשים מוזיקה. במשך שנים הייתי לעיתים, זו שעל הבמה. היום אני נהנית מהאפשרות לשבת בקהל ולהקשיב לאחרים, אבל יש משהו בצליל הראשון של הופעה חיה שעדיין מעורר בי את אותה ציפייה נעימה של רגע לפני שהמוזיקה מתחילה.
המועדון היה מועדון רטרו משנות השבעים, כזה שכבר ראה מאות הופעות של טובי הנגנים ביפן. על הקירות היו תלויים צילומים ישנים, ועל הבמה עמד פסנתר שנראה כאילו כבר ליווה דורות של מוזיקאים. הקהל החל למלא את המקום לאט לאט, ואנחנו התיישבנו בציפייה לעוד ערב של מוזיקה טובה.
הזמרת הייתה זמרת ג’אז יפנית מוכרת. הנגנים שליוו אותה היו מצוינים, והיה ברור כבר מהשירים הראשונים שהיא יודעת היטב כיצד ליצור קשר עם הקהל שלה. הקהל היה איתה לכל אורך הדרך, והתגובות החמות שקיבלה העידו שהיא מעניקה למאזינים שלה בדיוק את מה שהם באו לקבל.
אז איפה התחיל הקושי
רבים מהשירים בוצעו באנגלית, והזמרת השקיעה מאמץ רב כדי להנגיש את הטקסטים לקהל היפני. היא סיפרה וכמובן ביפנית על השירים, הסבירה את משמעותם ולעיתים אף תרגמה שורות שלמות ליפנית לפני שחזרה לבצע אותן ברצף.
ככל שהערב התקדם הרגשתי שאני הולכת ומתרחקת מן החוויה במקום להתקרב אליה. לא כי שלא הבנתי את הכוונה שלה, ואפילו לא בגלל שלא הערכתי אותה. להפך. היה ברור לי שהבחירה הזאת נובעת מרצון אמיתי לקרב את הקהל אל השירים וליצור עבורו חוויה משמעותית יותר.
ובכל זאת, משהו בי התגעגע למוזיקה עצמה.
הרגשתי שהשירים נעצרים שוב ושוב כדי להסביר את עצמם. במקום להיסחף אל תוך הרצף המוזיקלי, מצאתי את עצמי ממתינה לחזור אליו.
נשארנו גם לחלק השני של המופע. לפעמים חיבור נבנה לאט, ולא רציתי למהר להסיק מסקנות. אבל כשיצאנו לרחוב באותו ערב, התחושה שליוותה אותי הייתה תחושה של פוטנציאל לא ממומש.
מחשבה שנשארה איתי למחרת
למחרת, בזמן שטיילנו ברחובות קיוטו, המשכתי לחשוב על החוויה הזאת. לא כי המופע היה גרוע. הוא היה מה שהיה. אולי דווקא משום שהיה בו כל כך הרבה ניסיון, מקצועיות ומחשבה. ככל שהרהרתי בו יותר, הבנתי שהזמרת עצמה כבר פחות העסיקה אותי. מה שנשאר איתי היה המקום שתפסו דברי הקישור במופע, ואותה שאלה עדינה שמלווה כמעט כל מי שעומד מול קהל: כיצד יוצרים חיבור מבלי להפריע לזרימה, וכיצד מוסיפים משמעות מבלי לגזול את מקומה של החוויה עצמה.
ואיך מתחשבים בעובדה שהקהל הוא לא אחיד ולא כולם זקוקים להסברים של השירים כי הם מבינים את השפה שלהם.
מה באמת התפקיד שאני רואה לדברי קישור
אני אוהבת דברי קישור. כמאזינה אני נהנית לשמוע סיפור אישי קצר, אנקדוטה, רגע של הומור או מחשבה שמעניקה לשיר הקשר נוסף. פעמים רבות דווקא הדברים שנאמרים בין השירים מאפשרים לי להכיר את האדם שמאחורי הקול וליצור איתו קשר עמוק יותר.
אולי בגלל זה החוויה בקיוטו העסיקה אותי כל כך.
בשנים שבהן הופעתי, עמלתי לא מעט על דברי הקישור שלי. מבחינתי הם היו חלק בלתי נפרד מהמופע, ולעיתים היו חשובים כמעט כמו השירים עצמם. הם אפשרו לי ליצור קשר עם הקהל לא רק דרך השירה אלא גם דרך הדיבור, לשתף במחשבה, בזיכרון או בסיפור אישי, ולשזור חוטים שחיברו בין השירים השונים לבין העולם שממנו הגיעו.
ככל שחלפו השנים הבנתי שגם בחירת השירים עצמה איננה מקרית. נדמה לי שרובנו בוחרים לשיר שירים שמספרים משהו על חיינו, גם אם אינם מתארים אותם מילה במילה. לפעמים אנחנו נמשכים אל שיר משום שהוא מבטא געגוע שאנחנו מכירים, אהבה שחווינו, תקווה שלא ויתרנו עליה או שאלה שאנחנו עדיין מנסים להבין. אולי משום כך דברי הקישור היו תמיד חשובים לי. הם עזרו לקהל להבין לא רק את השירים, אלא גם את הדרך שהובילה אותי לבחור בהם.
לא האם לדבר, אלא איך
אבל כמו כל כלי אמנותי, גם כאן השאלה איננה האם להשתמש בו, אלא כיצד. מופע איננו רק אוסף של שירים. יש לו קצב פנימי משלו. יש בו מתח והתרה, שינויי צבע, בנייה הדרגתית של אווירה ולעיתים גם רגעים של שקט. בדיוק כפי שזמרים משקיעים מחשבה בבחירת השירים, בסדר שלהם, בסולמות ובמעברים, כך כדאי לחשוב גם על המילים שנאמרות ביניהם.
החוויה הזאת הזכירה לי טיולים מודרכים. יש מדריכים נפלאים שיודעים לפתוח עיניים ולספר סיפורים שלא היינו מגלים לבד, ואני בהחלט נהנית להקשיב להם. אבל יש גם רגעים שבהם אני מרגישה צורך להישאר קצת לבד עם המקום. לעצור מול חנות שמסקרנת אותי, להיכנס לסמטה שלא מופיעה במפה, לטעות בדרך ולגלות משהו שלא תוכנן מראש.
לא כל חוויה זקוקה להסבר
לפעמים דווקא המפגש הישיר, הלא מתווך, הוא זה שנשאר איתנו לאורך זמן.
ייתכן שזה מה שהיה חסר לי באותו ערב בקיוטו. הרגשתי שמישהו מלווה אותי לאורך כל הדרך ומסביר לי מה חשוב להבין, בזמן שכל מה שרציתי היה להישאר לכמה דקות לבד עם המוזיקה.
האמן יכול לסמוך על האינטלגנציה הרגשית והאינטלקטואלית של הקהל שלו ולאפשר לו לא להבין הכל ורק לחוות.
על הקו הדק שבין הסבר לחוויה
ככל שאני חושבת על אותו ערב, אני מבינה שהשאלה איננה כמה לדבר בין השירים. יש מופעים שבהם הסיפורים הם חלק בלתי נפרד מהקסם, ויש אחרים שבהם השתיקה עושה את עבודתה טוב יותר מכל הסבר. לפעמים משפט אחד קצר יכול לפתוח שער לעולם שלם, ולפעמים דווקא עוד הסבר, עוד סיפור או עוד תרגום מרחיקים אותנו מן הדבר שבאנו לפגוש.
חשוב לבדוק אם עצמנו האם דברי הקישור יוצרים זרימה או אולי חוסמים אותה, האם הם מוסיפים לחוויה של המאזין או גורעים ממנה? האם הם משרתים אותנו האמנים המופיעים בזה שהם מרככים עבורינו את המעברים בין השירים ומאפשרים לנו זמן להרגע? האם דברי הקישור נאמרים בצורה שיוצרת קשר עם הקהל ומקרבת אותו או אולי מרחיקה אותו מאיתנו?
אולי האמנות האמיתית היא לדעת מתי להשתמש בכל אחד מהם
מאז אותו ערב אני עדיין מסתובבת עם שאלה אחת:
מתי אנחנו זקוקים להסבר שיעזור לנו להעמיק את החוויה, ומתי אנחנו פשוט רוצים להישאר לבד עם מה שאנחנו שומעים, רואים או מרגישים?
אם גם אתם מופיעים, מלמדים, מנחים או פשוט אוהבים מוזיקה, אשמח לשמוע את מחשבותיכם. אולי גם אתם מצאתם את עצמכם פעם מהרהרים לא רק בשיר עצמו, אלא בכל מה שנאמר לפניו ובין הצלילים.
והנה כמה שיחות בפודקסט הקוראות בקול שיכולות לעניין אתכם
לקרוא בבלוג מדברים על הקול על
איך אתם יודעים אם יש התקדמות בשעורי פיתוח קול
הפער באופן שבו אנחנו תופסים את הקול שלנו מבפנים לבין איך שהוא נשמע בפועל
השאלה הזאת ממשיכה להעסיק אותי גם בסטודיו, בשיחות עם תלמידים, בפודקאסט ובמאמרים שאני כותבת. אם תרצו להמשיך לחשוב עליה יחד איתי, הנה כמה מקומות שבהם אפשר להיפגש.
התחברתי והזדהתי מאד עם החוויה שלך באותה הופעה של הזמרת..בתור זמרת שמופיעה עם סיפור אישי,מרגישה את הצורך של הקהל להתחבר דרך המוזיקה…דרך רגעים של שקט..הבנתי שזה מעצים את החוויה .
תודה לך יקרה🥰
תודה רבה סימונה על מה שכתבת. מאד מעניין האיזון הזה בין השירים ובין מה שאנחנו בוחרים להגיד בינהן מבלי להעמיס ולהעיק על המאזינים שלנו.
אשמח לשמוע על המופע שלך יותר.