שיטות שיווק שונות מכוונות את בעלי העסקים לחפש מה הרציונל של הקליינט האידיאלי שלהם, מה הוא צריך, איזה כאב הוא רוצה להשכיח, איזה פתרון הוא מחפש לבעיה שלו ובהתאם לכך מומחי השיווק בונים למידותיו את האסטרטגיה העסקית שלהם.
ומה אם לקליינט שלך ‘אין רציונל’ והוא מונע ממקום נסתר שאי אפשר למדוד אותו, לכווץ אותו לתוך משוואות ובטח לא לאמוד אותו במספרים. אדם שאין לו סיבה נראית לעין, שיש לו צורך בלתי ניתן לקטלוג או יותר נכון לכליאה בתוך סכמות עסקיות? ובזה הרגע תארתי את הקליינט האידיאלי שלי.
זה שבא מאי – ידיעה, בלי בעיה מוגדרת, לא כי צריך ואי אפשר לחיות בלי השירות שלי, לא כי יש לו הסבר מדעי לסיבה שהוא רוצה לשיר או מגיע גם לו לשיר. קליינט שלא שיודע מה מניע אותו, ומה הערך המוסף של שירה בחייו ועוד יותר מזה, עומד ומשתהה נוכח הפליאה ששמחה גדולה ממלאת אותו כשהוא שר.
אף אחד לא באמת חייב לשיר כדי להתקיים, לנשום, לאהוב, למצוא חברים, להצליח בעבודה, להקים משפחה, להוליד ילדים, לעשות כסף, להתפרסם, להראות טוב, להיות בריא וכו’
ובכל זאת, בשנותיי הרבות על הבמה ומאחוריה, בהכרות עם מאות שוחרי שירה, ובהתבוננות במסע הפרטי שלי בעולם המוזיקה, פגשתי אנשים שפונים לעיסוק בקול ובשירה מתוך צורך שקשה להם להסביר את קיומו ואת סיבתו, צורך לא רציונאלי, עוצמתי ברמות שלא ניתנות למדידה. צורך בלתי ניתן לסיפוק מלא, צורך תהומי להתבטא וכמיהה לפרוץ את גבולות האני ומה שנראה בלתי אפשרי.
האם אפשר לרצות דבר שאינך יודע מה הוא? אם השירה שייכת לעולם החוויות האסטטיות ובו לפי ההגדרה הקלאסית :לאסתטיקה אין מטרה מעבר לעצמה ואין בה שאיפה להשיג דבר מה ושעיקר כוחה הוא בעצם שהייתנו בתוכה. מכאן, שירה היא מרחב שמזמין להיות בו ולא לעשות אותו?
הלא רציונל מבקש להשמיע קול ייחודי, לקבל סוג מיוחד של הקשבה, להוציא משהו מבפנים שאין לו לגיטימציה בשום אופן או מרחב אחר, לקבל תשומת לב ואפילו של אדם אחד, לקבל משוב. כי משוב הוא צורך עמוק של האדם להבין את מיקומו בעולם. צורך שמאפשר לו להשתפר על ידי התייחסות של מישהו אחר. גם אם ההתייחסות הזאת יכולה לגרום לו לאי נוחות זמנית. הלא רציונל מחפש לנתב ביטוי של כעס אגור, תסכול, עצב, בדידות. להתמודד עם רגשות חזקים של קנאה, אכזבה, נקמה. ולהיות מסוגל להרגיש משהו חבוי ובלתי ניתן לתיאור ובתיאורו, הוא נעלם.
גם אדם שאינו מוזיקלי במיוחד ושאין לו מתת אל וכשרון על, חש צורך לגיטימי ובלתי מזוהה שמבקש אותו לשיר ומשהו בתוכו רוצה להיענות לו. האם הוא הקליינט הבלתי רציונלי? ואם כן, שיצעד קדימה, שיצביע. אני רוצה לשמוע אותו.
תחילה הוא מתבייש, הוא מסתיר את קולו, הוא מחכה להזדמנות שמשהו ישיר איתו כדי שלא ישמעו רק אותו, לעיתים מצטרף למקהלה ואם אפשר גדולה במיוחד, שר במסיבות קריוקי (כדי שמוזיקת הרקע תתגבר על קולו), שר או צועק בשירה בציבור (כי יש שם עוד כמה שלא שרים טוב ולמי איכפת, מי שומע) אבל במסתרי ליבו, הוא מייחל לאיזה רגע קסום שבו יאפשר לעצמו ולעוד אנשים לשמוע רק את קולו שלו. להיסחף לתוך האנרגיה הזאת שיוצאת מקרבו ומתחברת עם מנגינה, עם הרמוניה, עם מילים שמבטאות את עומקיו הרגשיים, נפשיים שאיש לא מכיר בו. שירה נוגעת במקום שאין לנו הסבר רציונלי ומקום שההסברים מתייתרים לנוכח החוויה העצומה ששירה מעניקה לנו.
אז תזכרו, אף אחד לא צריך רציונל כדי לשיר. עדיף בלי, עדיף לבוא בלי לתכנן יותר מידיי, לבוא מוכנים לפגוש חלקים פחות מוכרים בכם. לבוא כדי לנוח מהביקורת האישית, המקפיאה. פשוט לשיר.